תפריט

למה לי גאלווי עכשיו?

"למה לי גאלווי עכשיו?

גאלווי שומר עלי.

אז למה לא רצתי גאלווי עד עכשיו?
חסר היה לי האומץ.

האומץ לרוץ נגד הסטיגמה ששילוב של הליכה בריצה הוא לא סוג "נחות" של ריצה, וכשעוברים את קו הסיום, הריצה נמדדת על פי מספר הקילומטרים שגמענו ולא על פי מספר הפעמים שכף רגלי דרכה על הארץ על פי קצב ריצה או הליכה. 

האומץ לרוץ בשפיות הדוגלת באימונים ובמרוצים שאינם כרוכים בפציעות ובכאבים אינסופיים ומקנים התאוששות וריצה בריאה ומהנה.

האומץ והכוח לא להיות מושפעים מכל המעודדים לאורך המסלול שמתוך כוונות טובות אומרים לך "אל תעצרי, אל תותרי…" ולא להרגיש שאני כישלון כי אני הולכת תוך כדי הריצה. 
האומץ להאמין שזה באמת מתאים לי ולרוץ אחרי המקום הכנה והאמיתי שלי.

מה אני אוהבת בגאללווי?
את השפיות!
את העובדה שאני יוצאת לריצה בלי הלחץ והשאלה "האם אצליח לסיים?
האם אעמוד בקצב של חבריי? האם למחרת אקום בצליעה?
גאללווי נותן לי ביטחון, ממזער את הלחץ הפסיכולוגי והלחץ ש"לא אצליח".

הפער בין הידיעה שלחצות את קו הסיום של מרתון בחיוך, לבין הרצון להשיג תוצאה טובה יותר הולך ונמוג עם השנים.  המטרה בשלב זה של חיי, בגל 53, היא לדמיין את עצמי רצה מרתונים עד אינסוף, וכדי לעשות זאת, עלי להיות קשובה ונאמנה ל"קולות" שמשמיע הגוף, לידיעה שלמרות שאני רצה, והנפש שלי בגיל העשרה, הגוף נותן אותותיו, והתפקיד שלי הוא לשמור עליו.  וכדי לשמור עליו, אני רצה גאלווי.

רצתי ארבעה מרתונים בשמונה השנים האחרונות.

במהלך האימונים, כמעט תמיד הגעתי למצב של פציעה או לפחות צורך בכדורים או טיפולים שיאפשרו לי להמשיך.  שני מרתונים הסתיימו בפציעות, האחרונה בהם השביתה אותי לשמונה חודשים.  גאלווי שומר לי על רצף אימונים ומרוצים ללא איום פציעות ותסכול מאי- הגשמת המטרה.

לא מקרי לדעתי שחברי הקבוצה שלנו בוגרים ובשלים.

נדרשת בגרות ובשלות נפשית מסוימת, ו/או הסטוריית מכאובים ופציעות כדי להגיע לתובנה שעל מנת לשמר את חדוות הריצה, צריך לרוץ בגוף בריא ובנפש עליזה.

לכן אני רצה גאלווי. " דברה לונדון.